גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שבח בית אביה. הוה כשמראה מה ש...נה לה אביה. יאכלו. והואיל ואכלי דידיה נינהו. והתנן. פרק בתרא דתר[ומ]ות1. כרשינים. עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לב[ה]מה משום [הפסד] תרומה. ומיהו לאדם נמי חזו, שאין תרומה ומעשר נוהגים אלא במידי דחזי לאדם, כדמוכח בריש כלל גדול2. יאכילנה. אעפ״י שמזונותיה עליו, דקנין כספו דכהן הוא. וליכא משום גזל השבט, דניחא ליה לכהן בעל פרה דליתבינהו לה ולהוי כאילו הגיעה התרומה לידו, כי היכי דניתוב לה לבהמה בהעדפה. לא יאכילנה. דלאו קנין כספו דכהן, ואכילת תרומה בקנין כספו תלא רחמנא. ואפי׳ אכילה דבהמה, דבכלל כי יקנה נפש היא, כדתניא בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים3 ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, בלחמו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת, יכול לא תאכל בכרשינין ת״ל נפש. והוי יודע דשאר הנאות מותרות מן התורה, כדמוכח בריש כל שעה4 מתרומותיכם, שלכם תהא, וכדתנן5 מערבין לישראל בתרומה. ויש הנאות אחרות, כגון שישראל מכלה התרומה להנאתו, שאסורה מדרבנן, כדתנן התם6 מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים. ומוקים לה בירוש׳7 אפילו שלא ברשות כהן. וסופא דמתני׳ ועל גבי החולים ברשות כהן, הא שלא ברשות כהן [לא]. וטעמ׳ דרישא משום דהוי צורך רבים לא גזור רבנן. ובירוש׳8 בת ישראל שנכנסה [להדליק] מכהנת טובלת פתילה בשמן ומדלקת. משום דהנאה פורתא היא, ולא גזור רבנן. ומותיב דשוכר חיב באחריות הבהמה, ואפי׳ הכי כששכר כהן בהמת ישראל אינו מאכיל. אלא ודאי טעמא דמתני׳ דשלו הם. ומשני דשוכר אינו חיב באחריות, דנהי דחיב בגניבה ואבידה, מי חיב בשאר אונסין, ומי חיב אם נכחשה או הוזלו דמיה, כי הא דאמרי׳ שהבעל חיב בכל אלו. והכי גרסי׳ ותסברא נהי דמחיב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מי מחיב. ששם. פי׳ ר״ש9 כששכרה הימנו התנה עמו שאם תכחיש או תאנס או יוזלו פירות בעולם יחזיר דמים כך וכך. ולא נהיר, דכי האי גונא הוי אסור משום רבית, כדמוכח באיזהו נשך10. [אלא ב]שואל מיירי. אי נמי שקבלה הימנו לפטמה ויהיה מה שתשביח על דמ[יה] בין שניהם, דהאי פרה ממי שקבלה עליו בדמים אלו היא. וכן פירש הר״ם בתרומות פרק ט׳11. בשלהי פרקיה. פי׳ בסיום הדרשא. תניא כותיה דרב יהודה. דשבח בית אביה מילתא היא, דקתני אם רצה הבעל למכור לא ימכור, משמע דטעמא הוא שאם יגרשנה תטול כליה. ותניא כותיה דר׳ אמי. דקתני בהדיא שהם שלו ואינם שלה, דקתני יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה. לאיש. אם הבעל סימא עינו או הפיל שנו יצא לחירות, דאם שן עבדו יפיל קרינן בֵה12, אלמא דידיה נינהו והדין עמו. אבל אם היא הפילה שנו אינו יוצא לחירות, דלא קרינן בה שן עבדו. מכרו שניהם. פי׳ ר״ש13 או זה או זה. לפרנסה. ארחא דמילתא נקט, שאין אדם מוכר כליו אלא למזונות. ולא מבעיא אם מת הוא או גירשה שהאשה מוציאה מיד הלקוחות כשמכר הוא בלא דעתה, אלא אפי׳ מתה היא הבעל מוציא דבשעת מכירה לא היתה מכירה ודאית, שמא ימות או יגרשנה, ונמצאת מכירתו שלא כדין. ואית דמפרשי14 שניהם, שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. והואיל והיא יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, אם מתה היא, הוא נשאר במקומה ומוציא מידן. ואית דמפרשי15 מכרו שניהם, שמכרה היא בפני בעלה, אעפ״י שמכרה בפניו, הוא מוציא מידן. וזה הדין אמת, מיהו לישנא לא קאי שפיר. ופירושי קמאי לאו דינא נינהו, הילכך אין בזה אלא מה שכתב הרי״ף16 דמילתא דרשב״ג לא אפשיטא שפיר דנעביד בה עובדא. ע״כ. והא תניא כותיה דר׳ אמי. ואע״ג דתניא נמי כותיה דרב יהודה, משום דבריתא דיוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה משמע בהדיא דשלו הם ואינם שלה הוא דאקשי ליה. ובריתא דמייתינן סייעתא לרב יהודה לא תני בהדיא שאם יגרשנה תטול כליה. ואהדר ליה אפי׳ הכי מסתבר וכו׳. כלומ׳ הני ברייתות לא פליגי, דודאי שלו הם, ואפי׳ הכי לא ימכור אעפ״י שהם שלו, משום שבח בית אביה. וכל שכן שאם יגרשנה תטול כליה משום שבח בית אביה. [וכתב הרי״ף]17 ודייקו רבוותא ממתני׳ דתני גבי עבדי צאן ברזל מתו, ולא קתני פחתו, ש״מ דנכסי צאן ברזל דאית להו חדא דינא עם עבדי צאן ברזל, דאינהו גופייהו נכסי צאן ברזל נינהו, דוקא כי מתו הכלים, דהיינו כשאין עושין מעין מלאכתן חיב הבעל לשלם אם גירש, אבל פחתו הואיל והם עושין מעין מלאכתם נוטלן באותה שומה שקבלן הבעל. וקא סתר להאי דיוקא מההיא שינויא דלעיל באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מי מחיב, כלומ׳ כי היכי דחיב בעבדי צאן ברזל, אלמ׳ בכל פחת נמי מחיב. וכתב ומיהו אע״ג דדינא דגמרא הכי, לא מחייבינן לבעל השתא בכחישה ובתורת דמים, דכיון דלא נהגי עלמא הכי, מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתבינהו עליה, אדעתא דמנהגא קבלינהו. הילכך לא מחיב אלא לפום מנהגא, ע״כ. ושמעת מינה דהיכא דליכא מנהגא מחיב כדינא דגמרא. והעיקר שלשון הרי״ף [שכת׳] הילכך לא מחיב לפום מנהגא, שהדבר הוא מנהג פשוט. וכן תבין דעת הר״ם פרק כ״ב18. מיהו ה״מ במקום שאין מנהג על זה, דאמרינן דאדעתא דמנהגא דקמאי קבל, אבל במקום שיש מנהג כדינא דגמרא, ודאי מחיב כמנהג אתריה דנהוג כדינא דגמרא. ולשון הר״ם נביא לקמן19. קניא מיתנא. דתכריכי המת אסורין בהנאה כהקדש, דגמרינן שם שם מעגלה ערופה, כדאית׳ בנגמר הדין20. מי לא מודה רב יהודה. דכל כמה דלא גביתינהו לית לה בהני נכסי אלא שעבוד דהא אי מגניב יורשין חיבין לשלומי. והואיל ואקדשוה יתמי פקע שעבודא, דהקדש מוציא מידי שעבוד ומחייבי לשלומי לה. ולפי׳ ר״ש שפי׳21 הקדש דוקא קדשי מזבח, הא מילתא כקדושת הגוף, דהא לא סגי בפדיה, שהרי הוא עצמו אסור בהנאה.מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה)
הערות
1 פי״א מ״ט.
2 שבת סח, א.
3 פרשה ה ה״ו.
4 פסחים כג, א.
5 עירובין כו, ב.
6 תרומות פי״א מ״י.
7 תרומות פי״א ה״ז.
8 שם.
9 ד״ה אבל.
10 ב״מ סד, א.
11 ה״ח.
12 מנוקד בכתה״י.
13 ד״ה מכרו.
14 בעל המאור, וראה ספר ההשלמה.
15 הראב״ד, הובא בספר ההשלמה ובספר הזכות.
16 כב, א בדפי הרי״ף.
17 כא, ב בדפי הרי״ף.
18 הל׳ לה.
19 סז, א ד״ה הכניסה.
20 סנהדרין מז, ב.
21 ד״ה רבא.
הערות
Gemara
Peirush